אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו, משמעותו היא שאסור לו לאדם לשפוט ולדון את חברו, עד שהוא לא יהיה במצב שבו חברו נמצא. כי כאשר האדם שופט את חברו, הרי שהוא שופט את חברו, רק לפי מה שהוא יודע על חברו. אך האדם לא באמת יודע ולא באמת מבין את מה שעובר על חברו, ואף אחד לא באמת יכול להיכנס למחשבה של חברו, ולכן על האדם לא לשפוט את חברו.

וברמה המעשית, בוודאי שהאדם כן צריך לשפוט את חברו. כי האדם כן צריך שתהיה לו יכולת שיפוט כלשהי, לדעת להתרחק מאנשים רעים ולדעת להתקרב לאנשים טובים. ואם האדם לא ידון את חברו בכלל בשום צורה, הרי שהאדם לא ידע להתרחק מדברים שמזיקים לו.

אלא, שכאשר האדם שופט את חברו ומתרחק מאנשים רעים שלא ירעו לו, על האדם להבין שהשיפוט שלו הוא רק מנקודת המבט שלו, אך הוא לא השיפוט של האנשים עצמם. ז"א אם האדם רואה שמישהו רוצה לזרוק עליו אבן, הרי שהגיוני שהאדם ישפוט את חברו, ויסיק שהוא רוצה להרע לו, ויתרחק ממנו. אבל על האדם לזכור, שהוא לא שופט את חברו באופן אישי, אלא רק שופט את חברו לפי מה שמתאים לנקודת המבט האישית שלו באותו הרגע.

כי כדי שהאדם ישפוט את חברו באמת, לשם כך על האדם להיות חברו ממש. כי אפילו האדם עצמו לא מבין את עצמו, וכל שכן שחברו של האדם לא יכול להבין אותו. וכל זמן שהאדם לא יודע מה עבר על חברו מלידה ומה עובר על חברו כרגע בהווה, ומה בדיוק חברו מרגיש ויודע וכולי, הרי שהאדם לא באמת מבין את חברו, וממילא הוא לא באמת יכול לשפוט אותו.

וכל העניין הנ"ל נכון, גם לגבי שיפוט עצמי של האדם את עצמו. כי האדם לא באמת יכול לשפוט את עצמו, עד שהוא לא מבין את עצמו בשלמות. כי לפעמים נדמה לאדם שהוא עושה משהו טוב, והוא בכלל עושה דבר רע. ולפעמים נדמה לאדם שהוא עושה דבר רע, ובכלל הוא עושה דבר טוב...