כפי שכבר ביארתי, ישנם רמות שונות של חוכמה ויש גם את החכם האמיתי. וכאן במאמר נבאר את אחד מההבדלים המהותיים שיש בין חכם אמיתי לבין כל שאר החכמים.

והעניין הוא, כי האדם מטבעו רוצה להרגיש טוב. וכדי שהאדם ירגיש טוב, לשם כך הוא רוצה לחשוב שהוא טוב. וכאשר האדם מפרגן לעצמו ומשבח את עצמו, על ידי זה הוא מרגיש טוב. וכאשר האדם הוא אדם מפורסם והוא זוכה לקבל הערצה מבני אדם, על ידי זה האדם אוהב את עצמו יותר.

כי ההערצה שהאנשים מעריצים את האדם המפורסם, היא ביטוי לכך שהם אוהבים אותו. וכאשר האדם המפורסם מתבונן בכך שאוהבים אותו, על ידי זה הוא אוהב יותר את עצמו ומרגיש טוב יותר. וזאת הסיבה שבגללה בני אדם רודפים אחרי הכבוד. בפרט המפורסמים השונים שרודפים אחרי הכבוד ואחרי הפרסום, משום שהם זקוקים לקבל אהבה מהמעריצים שלהם, כדי להרגיש יותר טוב עם עצמם.

וכידוע, כבר היו דברים מעולם, שהיו אנשים מפורסמים, שכאשר הם הפסיקו לקבל פרסום, הם הרגישו כ"כ רע עם עצמם, עד שחוסר האהבה העצמית שלהם כלפי עצמם שיגעה אותם, עד שהם התנהגו כמו משוגעים ממש, ועד שלבסוף הם התאבדו.

וכידוע, אחת ההנאות הכי גדולות בעולם של אנשים מפורסמים (כפי מה שהם עצמם מספרים), זה כאשר הקהל שלהם מוחא להם כפיים בסוף ההופעה וכיו"ב. וכאשר המעריצים שלהם מפרגנים להם, אז הם מגיעים לשיא רגשי האושר שלהם.

שזה כמובן רק אומר שהם חיים בדיכאון מאוד גדול ובתחושת ריקנות כ"כ גדולה, עד ששיא האושר שלהם ושמחת החיים שלהם, תלויה במה שחושבים עליהם.

וכל אדם בעולם רוצה לאהוב את עצמו. וכדי שהאדם יאהב את עצמו, לשם כך האדם צריך למצוא את מה שטוב בו. והדרך הפשוטה ביותר והטובה ביותר עבור האדם לאהוב את עצמו, היא על ידי זה שהוא יבין את המציאות בשלמות. כי מי שמבין את המציאות בשלמות, ממילא הוא אוהב את המציאות בשלמות, וגם את עצמו כחלק ממנה.

אבל כאשר האדם לא מבין את המציאות בשלמות ולא אוהב אותה בשלמות, אז האדם מחפש איזו נקודת אחיזה שתגרום לו לאהוב את עצמו. ואיך מוצא האדם נקודת אחיזה שכזו? על ידי זה שהוא עושה השוואות שונות בינו לבין חברו. והאדם מפרגן לעצמו על כל אותם הדברים שבהם הוא טוב יותר מאשר חברו. ואת כל זה עושה האדם, כדי לגרום לעצמו לאהוב את עצמו.

כי מי שמבין ואוהב את כל המציאות בשלמות, הוא אוהב את עצמו בכל מקרה. ומבחינתו באופן אישי, הוא לא צריך להשיג איזה דבר כלשהו כדי לאהוב את עצמו. כי הוא אוהב את עצמו תמיד בכל מקרה. מאחר שהוא מבין את המציאות בשלמות. אבל מי שעדיין לא הגיע להבנת ואהבת המציאות בשלמות, הוא נזקק לחזק את האהבה העצמית שלו לעצמו, על ידי זה שהוא מפרגן לעצמו וכיו"ב. ואם המעריצים שלו גורמים לו לאהוב את עצמו עוד יותר, אז הוא אוהב את עצמו עוד יותר.

והצורך הזה של האדם באהבה עצמית, גורם לאדם לפעמים לפרגן לעצמו ולשבח את עצמו (גם מול עצמו), גם בדברים שהם אינם אמת. כי יש כאלו שהם חושבים על עצמם מחשבות חיוביות שאינן נכונות. והמטרה שהם חושבים את המחשבות האלו, היא כדי לגרום לעצמם לאהוב את עצמם.

ונזכיר: מי שהוא חכם אמיתי ומבין את המציאות בשלמות, הוא אוהב את עצמו בכל מקרה בשלמות, והוא אין לו שום עניין בלחשוב על עצמו שום דבר שהוא לא האמת לאמיתה. ובפרט שכל הבנת המציאות תלויה בכך שהאדם ייצמד אך ורק לאמת עצמה. והחכם האמיתי שזוכה להגיע אל האמת בשלמות, ממילא הוא מבין את ערכו האמיתי, והוא לא מוסיף ולא גורע ממנו אפילו לא כחוט השערה.

ואם נחזור לעניין סוגי החכמים השונים, יש שני סוגי חכמים. כי יש חכמים שהם נקראים חכמים, רק ביחס לאלו שהם פחות חכמים מהם. ויש גם את החכם האמיתי, שהוא נקרא חכם, משום שהוא מבין את השכל של המציאות בשלמות. שהוא ורק הוא ראוי להיקרא חכם ע"פ האמת.

ויש המון הבדלים בין כל סוגי החכמים בעולם, לבין החכם האמיתי. ואחד מההבדלים הוא, שאצל כל החכמים שיש בעולם, אצלם החוכמה שלהם נחשבת בעיניהם לדבר ייחודי. אבל אצל החכם האמיתי, הוא חכם כ"כ גדול, עד שבעיניו החוכמה שלו היא כלל לא שבח כלשהו.

כי החכמים הרגילים, הם חכמים רק ביחס לאנשים אחרים. כי מצד האמת כל זמן שהאדם עוד לא מבין את המציאות בשלמות, הרי שהוא לא ראוי להיקרא חכם כלל. כי הוא רק בדרך להיות חכם. אבל חוכמה אמיתית זה משהו אחר לגמרי. ומאחר שאצל אותם חכמים, כל מהות חוכמתם היא רק ביחס לאנשים אחרים, לכן בעיניהם החוכמה שלהם היא ייחודית והיא בעלת ערך כלשהו.

ונחדד: מהות חוכמת החכמים שיש בעולם, היא הבידול שלה משאר האנשים שיש בעולם. ולכן בעיניהם החוכמה שלהם היא ייחודית. וכאשר חכם חושב על החוכמה שלו, הדבר הזה גורם לו לאהוב את עצמו יותר.

אבל יש גם את החכם האמיתי, שהוא חכם מצד האמת. ובעיניו של החכם האמיתי, החוכמה שלו היא לא בעלת ערך מיוחד. משום שבעיני החכם האמיתי שרואה את המציאות עין בעין כפי מה שהיא באמת, בעיניו הוא לא רואה שום מעלה בכך שהוא חושב כפי האמת, משום שזה נראה לו כדבר פשוט ביותר וברור ביותר.

כי כאשר האדם מחובר לאמת בשלמות, אז הוא לא רואה כמעלה יתרה כלשהי את זה שהוא מחובר לאמת בשלמות. כי האמת עצמה יש בה רק אמת. ובעיני עצמה זה ברור מאליו האמת עצמה.

והדבר דומה לאדם חכם ונורמאלי שרואה מולו משוגע שעושה איזו שטות. וכי יעלה על דעתו של האדם השפוי בדעתו להתגאות בכך שהוא לא משוגע כמו אותו המשוגע? ברור שלא. משום שמי שהוא חכם ונורמאלי, זה לא נחשב בעיניו למעלה זה שהוא לא מתנהג כמו אותו המשוגע. ואדם נורמאלי לא משבח את עצמו בכך שהוא לא משוגע.

וכך גם החכם האמיתי, כאשר הוא מתבונן על השכל של עצמו, הוא לא רואה בכך שום מעלה יתרה. כי השכל של החכם האמיתי כ"כ גדול, עד שבעיניו זה נראה שאין שום אפשרות מחשבה אחרת. כי מאחר שהחכם האמיתי רואה את האמת בכל דבר, ומאחר שהאמת ברורה לו בצורה כ"כ חדה, אז הוא לא רואה שום ערך ייחודי בכך שהוא מבין את המציאות כפי מה שהיא.

כי יש אמת כ"כ גדולה, עד שאין לאדם ברירה אלא להודות עליה ולחשוב כמוה. וכאשר האדם מפתח את השכל שלו עד לרמת הבנת המציאות בשלמות, הוא מגיע למצב שבו הוא כבר לא יכול לחשוב אחרת מהאמת. כי מאחר שהשכל של החכם האמיתי הוא גדול מאוד, על ידי זה הוא כבר לא יכול לחשוב אחרת מהאמת. כי בכל פעם שהוא מתבונן בשכלו על איזה דבר, הוא מיד רואה את האמת את כל האמת ורק את האמת כפי מה שהיא מצד האמת האובייקטיבית של המציאות.

וכאשר האדם נמצא ברמת שכל שכזו, אין לו ברירה אלא לחשוב כפי מה שהוא חושב. ולכן בעיניו זה לא נחשב לשום מעלה כלל, זה שהוא...