הערכה עצמית זה רע, חוסר הערכה עצמית זה טוב, מה רע בערך עצמי חיובי? מה טוב בערך עצמי שלילי? האם ערך עצמי זה טוב או רע? למה לא להעריך את עצמך? ערך עצמי אמיתי, אני אלוהים, הערכה עצמית נמוכה, שבו איש תחתיו, ערך עצמי גבוה
למה ערך עצמי חיובי הוא מקור לסבל?
הרבה אנשים מאמינים שהערכה עצמית חיובית היא טובה, ושעליהם להעריך ולאהוב את עצמם. אולם אליעד מסביר שתפיסה זו היא השורש לכל הסבל שיש לבן אדם בחיים. הסיבה לכך פשוטה: סבל נוצר כאשר קורה דבר שאינך רוצה שיקרה. ככל שאדם מעריך את עצמו יותר, הוא חושב שהמציאות צריכה להתאים את עצמה אליו. כשהמציאות אינה תואמת את רצונותיו - הוא סובל יותר.
לדוגמה, כשבן אדם נעקץ על ידי יתוש, אם יש לו הערכה עצמית גבוהה, הוא מרגיש שהעקיצה לא ראויה לו ("איך הוא מעז לעקוץ אותי?"). אדם כזה יחווה תסכול וכעס גדולים. מנגד, אדם עם הערכה עצמית נמוכה לא יתרגש באותה מידה ("מה זה משנה, אני גם ככה לא שווה כלום"). המשמעות היא שהערכה עצמית גבוהה גורמת ליותר התנגדות למציאות וכתוצאה מכך ליותר סבל.
מדוע דווקא מי שחושב שהוא אלוהים סובל יותר?
אליעד משתמש בדימוי של סקאלה להערכת ערך עצמי: בקצה אחד אדם שאומר "אני כלום", ובקצה השני "אני אלוהים". ככל שאדם מאמין שהוא אלוהים ושהמציאות חייבת להתנהל לפי רצונו, הוא בהכרח יסבול יותר כאשר קורים דברים בניגוד לרצונו. ילד קטן למשל חושב בטעות שהכל חייב להיות כפי שהוא רוצה, ולכן הוא סובל ללא סוף כשהוא מגלה שזה לא כך. רק כשהוא מבין שהוא לא אלוהים, הוא משתחרר מהסבל.
מהי הבעיה בערך עצמי נמוך מדי?
באופן מפתיע, אליעד מסביר גם את ההיפך: הבעיה נובעת מכך שלאדם יש ערך עצמי נמוך מדי. האדם באמת אלוהים, והמשמעות האמיתית של אלוהים היא שכל מה שקורה במציאות הוא בדיוק רצונו של האדם. אם אדם היה באמת מבין שהוא אלוהים, הוא לא היה סובל לעולם, כי הכל תמיד היה נתפס בעיניו כרצונו המדויק. למשל, בתוך חלום האדם חווה אירועים לא נעימים ונגד רצונו, אבל למעשה מי שחולם את החלום הוא גם זה שיוצר את החלום, כולל את האירועים הלא נעימים. באותו אופן האדם הוא גם מי שיוצר את כל המציאות שהוא חווה.
כיצד ערך עצמי נמוך יכול להוביל להבנה שאתה אלוהים?
אליעד מסביר שאם אדם יכיר בכך שהוא "כלום" - שהוא בסך הכל חלק מהמציאות ואינו שולט בה, אז באופן פרדוקסלי הוא יהפוך להיות "הכול". רק כאשר אתה הופך לכלום, אתה יכול להבין שאתה חלק בלתי נפרד מהמציאות השלמה ואז להבין שאתה למעשה זה שיוצר את הכל. בשלב הזה כל דבר שקורה - הוא רצונך, ולכן אינך סובל.
מה המשמעות של הפסוק "שבו איש תחתיו" לפי רבי נחמן?
אליעד מצטט פסוק מהתנ"ך ("שבו איש תחתיו, אל יצא איש ממקומו") ומפרש אותו על פי רבי נחמן מברסלב. הפסוק מלמד שאם האדם רוצה שלא יוכלו לפגוע בו, עליו להעריך את עצמו פחות ממה שהוא באמת. אם אתה חושב שאתה שווה הרבה, תוריד את ההערכה העצמית שלך. דווקא מי שמשפיל את עצמו, מי שהופך לכלום, המציאות לא תוכל לפגוע בו כי לא יישאר דבר שיפגעו בו.
רבי נחמן אף מסביר בפסוק נוסף ("כי תצא למלחמה") שכאשר המציאות נגד רצונך, הפתרון הוא להשפיל את עצמך, להפוך לכלום, ואז בעצם תהפוך להכל, והמציאות תהיה תמיד כרצונך. זאת הדרך היחידה להצלחה אמיתית בחיים.
האם הערכה עצמית היא דבר טוב או רע?
הפרדוקס שאליעד מציג הוא שהערכה עצמית אמיתית היא בו - זמנית גבוהה מאוד (אתה אלוהים, הכל הוא רצונך) ונמוכה מאוד (אתה כלום). מי שמעריך את עצמו "באמצע", ואומר משפטים כמו "מגיע לי אהבה", "מגיע לי טוב", הולך לסבול מאוד כי המציאות תמיד תפעל נגד רצונו בנקודות מסוימות. גורואים שאומרים לך להעריך את עצמך באופן הזה מובילים אותך למעשה לסבל.
לכן, ערך עצמי אמיתי אינו מה שאנשים רגילים מכנים "ערך עצמי גבוה", אלא הבנה עמוקה שאתה גם כלום (חלק בלתי נפרד מהמציאות) וגם הכל (אתה הוא זה שיוצר את המציאות).
מה המסקנה לגבי "הערכה עצמית" באופן כללי?
המסקנה שאליעד מעביר היא שעל האדם לחקור בעצמו את הנושא ולהגיע להבנה שהערכה עצמית אמיתית פירושה להבין שהוא אלוהים - כלומר, שהכל הוא רצונו. את ההבנה הזו ניתן להשיג רק אם אדם גם מבין שהוא כלום, חלק ממציאות גדולה יותר שאינה בשליטתו. ההבנה הזו משחררת מסבל, כי המציאות כבר לא יכולה להיות נגד רצונו.
הרבה אנשים מאמינים שהערכה עצמית חיובית היא טובה, ושעליהם להעריך ולאהוב את עצמם. אולם אליעד מסביר שתפיסה זו היא השורש לכל הסבל שיש לבן אדם בחיים. הסיבה לכך פשוטה: סבל נוצר כאשר קורה דבר שאינך רוצה שיקרה. ככל שאדם מעריך את עצמו יותר, הוא חושב שהמציאות צריכה להתאים את עצמה אליו. כשהמציאות אינה תואמת את רצונותיו - הוא סובל יותר.
לדוגמה, כשבן אדם נעקץ על ידי יתוש, אם יש לו הערכה עצמית גבוהה, הוא מרגיש שהעקיצה לא ראויה לו ("איך הוא מעז לעקוץ אותי?"). אדם כזה יחווה תסכול וכעס גדולים. מנגד, אדם עם הערכה עצמית נמוכה לא יתרגש באותה מידה ("מה זה משנה, אני גם ככה לא שווה כלום"). המשמעות היא שהערכה עצמית גבוהה גורמת ליותר התנגדות למציאות וכתוצאה מכך ליותר סבל.
מדוע דווקא מי שחושב שהוא אלוהים סובל יותר?
אליעד משתמש בדימוי של סקאלה להערכת ערך עצמי: בקצה אחד אדם שאומר "אני כלום", ובקצה השני "אני אלוהים". ככל שאדם מאמין שהוא אלוהים ושהמציאות חייבת להתנהל לפי רצונו, הוא בהכרח יסבול יותר כאשר קורים דברים בניגוד לרצונו. ילד קטן למשל חושב בטעות שהכל חייב להיות כפי שהוא רוצה, ולכן הוא סובל ללא סוף כשהוא מגלה שזה לא כך. רק כשהוא מבין שהוא לא אלוהים, הוא משתחרר מהסבל.
מהי הבעיה בערך עצמי נמוך מדי?
באופן מפתיע, אליעד מסביר גם את ההיפך: הבעיה נובעת מכך שלאדם יש ערך עצמי נמוך מדי. האדם באמת אלוהים, והמשמעות האמיתית של אלוהים היא שכל מה שקורה במציאות הוא בדיוק רצונו של האדם. אם אדם היה באמת מבין שהוא אלוהים, הוא לא היה סובל לעולם, כי הכל תמיד היה נתפס בעיניו כרצונו המדויק. למשל, בתוך חלום האדם חווה אירועים לא נעימים ונגד רצונו, אבל למעשה מי שחולם את החלום הוא גם זה שיוצר את החלום, כולל את האירועים הלא נעימים. באותו אופן האדם הוא גם מי שיוצר את כל המציאות שהוא חווה.
כיצד ערך עצמי נמוך יכול להוביל להבנה שאתה אלוהים?
אליעד מסביר שאם אדם יכיר בכך שהוא "כלום" - שהוא בסך הכל חלק מהמציאות ואינו שולט בה, אז באופן פרדוקסלי הוא יהפוך להיות "הכול". רק כאשר אתה הופך לכלום, אתה יכול להבין שאתה חלק בלתי נפרד מהמציאות השלמה ואז להבין שאתה למעשה זה שיוצר את הכל. בשלב הזה כל דבר שקורה - הוא רצונך, ולכן אינך סובל.
מה המשמעות של הפסוק "שבו איש תחתיו" לפי רבי נחמן?
אליעד מצטט פסוק מהתנ"ך ("שבו איש תחתיו, אל יצא איש ממקומו") ומפרש אותו על פי רבי נחמן מברסלב. הפסוק מלמד שאם האדם רוצה שלא יוכלו לפגוע בו, עליו להעריך את עצמו פחות ממה שהוא באמת. אם אתה חושב שאתה שווה הרבה, תוריד את ההערכה העצמית שלך. דווקא מי שמשפיל את עצמו, מי שהופך לכלום, המציאות לא תוכל לפגוע בו כי לא יישאר דבר שיפגעו בו.
רבי נחמן אף מסביר בפסוק נוסף ("כי תצא למלחמה") שכאשר המציאות נגד רצונך, הפתרון הוא להשפיל את עצמך, להפוך לכלום, ואז בעצם תהפוך להכל, והמציאות תהיה תמיד כרצונך. זאת הדרך היחידה להצלחה אמיתית בחיים.
האם הערכה עצמית היא דבר טוב או רע?
הפרדוקס שאליעד מציג הוא שהערכה עצמית אמיתית היא בו - זמנית גבוהה מאוד (אתה אלוהים, הכל הוא רצונך) ונמוכה מאוד (אתה כלום). מי שמעריך את עצמו "באמצע", ואומר משפטים כמו "מגיע לי אהבה", "מגיע לי טוב", הולך לסבול מאוד כי המציאות תמיד תפעל נגד רצונו בנקודות מסוימות. גורואים שאומרים לך להעריך את עצמך באופן הזה מובילים אותך למעשה לסבל.
לכן, ערך עצמי אמיתי אינו מה שאנשים רגילים מכנים "ערך עצמי גבוה", אלא הבנה עמוקה שאתה גם כלום (חלק בלתי נפרד מהמציאות) וגם הכל (אתה הוא זה שיוצר את המציאות).
מה המסקנה לגבי "הערכה עצמית" באופן כללי?
המסקנה שאליעד מעביר היא שעל האדם לחקור בעצמו את הנושא ולהגיע להבנה שהערכה עצמית אמיתית פירושה להבין שהוא אלוהים - כלומר, שהכל הוא רצונו. את ההבנה הזו ניתן להשיג רק אם אדם גם מבין שהוא כלום, חלק ממציאות גדולה יותר שאינה בשליטתו. ההבנה הזו משחררת מסבל, כי המציאות כבר לא יכולה להיות נגד רצונו.
- האם ערך עצמי גבוה הוא טוב?
- למה ערך עצמי נמוך משחרר מסבל?
- איך להבין שאני אלוהים?
- מה הבעיה בהערכה עצמית חיובית?
- מה פירוש הפסוק "שבו איש תחתיו"?
- האם הכל קורה לפי רצוני?
- למה אסור להעריך את עצמך יותר מדי?
050-3331-331