מדוע רגשי נחיתות נובעים משחצנות ויוהרה?

אליעד כהן מסביר כי רגשי נחיתות, רגשות אשם, כעס עצמי ושנאה עצמית נובעים למעשה מגאווה, שחצנות ויוהרה. בתחילה זה נשמע פרדוקסלי: איך יכול להיות שבן אדם החווה רגשי נחיתות וסובל מדימוי עצמי נמוך, בעצם נחשב לשחצן וגאוותן? לפי אליעד, הקשר הוא פשוט: אדם יכול לסבול מרגשות אלו רק אם יש בו מידה מסוימת של יהירות וגאווה, משום שתחושות אלה תלויות באופן בו הוא מעריך את עצמו.

כיצד הערכה עצמית גבוהה יוצרת רגשות אשם ונחיתות?

כאשר אדם מרגיש טוב עם עצמו, לדוגמה, בעקבות הצלחה במשהו, הוא נוטה לחשוב שהוא מוצלח, טוב או מיוחד. אבל כאן מתחילה הבעיה, כי באותו רגע הוא קשר בין ההצלחה החיצונית לבין הערך העצמי שלו. לכן, ברגע שבו הוא יכשל או ישגה במשהו, הוא ירגיש רע עם עצמו באותה המידה, מפני שהערך העצמי שלו שוב נפגע, אך הפעם לרעה. אליעד כהן מסביר שההערכה העצמית והערך העצמי הם סוג של מלכודת דו - כיוונית - הם מרימים אותך כלפי מעלה בעת הצלחה, אך מפילים אותך למטה כשאתה נכשל.

למה ההשוואה לאחרים מחזקת רגשי נחיתות?

אדם שמשווה את עצמו לאחרים, ומאמין שהוא טוב יותר ממישהו אחר, ירגיש גם פחות טוב ממישהו אחר שיצליח יותר ממנו. ההשוואה הזו היא מקור בלתי נגמר לרגשות של נחיתות או של עליונות. לדוגמה, אם אדם חושב שפעל בחוכמה ברגע מסוים, הוא בהכרח יסבול כשבפעם אחרת יפעל בטיפשות. אליעד מסביר כי רק מי שתופס את עצמו כ'כלום', לא מושפע לא לחיוב ולא לשלילה מתוצאות של מעשיו או מעשי אחרים.

מה הפתרון לרגשי אשמה, נחיתות ושנאה עצמית?

לפי אליעד, הפתרון הוא פשוט - לא להתייחס להישגים או לכישלונות כאל משהו שמגדיר אותך. אם אדם יתייחס לעצמו כאובייקט נייטרלי, כמו חפץ או רובוט שאין לו בחירה חופשית, אז כל אירוע, הצלחה או כישלון, לא יאמר עליו דבר. בדרך זו, לא יהיה אפשרי לחוש רגשות אשם או נחיתות, וגם לא רגשות של עליונות וגאווה.

מדוע מי שנפגע מגאווה של אחרים הוא בעצמו גאוותן?

כשאדם נפגע ממישהו אחר שמתנהג בגאווה או בשחצנות כלפיו, זה מעיד שהוא עצמו גאוותן. אליעד מסביר כי אדם יכול להיפגע רק אם הוא עצמו חושב שיש משמעות להיותו טוב יותר או פחות ממישהו אחר. אם הוא היה משוחרר לחלוטין מהרעיון שהוא טוב או רע יותר ממישהו אחר, לא היה נפגע. יתרה מכך, אליעד מדגיש שאם מישהו נפגע מאמירות של אדם אחר, זה סימן שיש בו מספיק שכל להבין או להרגיש שאולי הדברים שאומרים עליו נכונים, לפחות באופן חלקי. כי אם אדם היה בטוח שהדברים אינם נכונים, הוא פשוט היה מתעלם מהם לחלוטין, או מתייחס לאותו אדם שאמר אותם כאל חסר היגיון או משוגע.

מדוע לומר "אני אלוהים" איננו גאווה, לפי אליעד כהן?

אליעד כהן משתמש בדוגמה האישית שלו כשהוא אומר על עצמו "אני אלוהים". לכאורה אמירה כזו נתפסת כגאווה, אך אליעד מסביר שזו לא בהכרח אמירה של גאווה, משום שהכל תלוי בהגדרת המושג "אלוהים". אם מתייחסים למושג "אלוהים" כאל ההגדרה של הטוב ביותר, החכם ביותר, המוצלח ביותר - אז לומר "אני אלוהים" זו אכן גאווה, גם אם אמיתית, כי אתה מגדיר עצמך מעל כולם. אך אליעד מסביר שהתפיסה שלו שונה לחלוטין, ובה אלוהים הוא לא רק הטוב ביותר, אלא גם הגרוע ביותר, החכם ביותר והטיפש ביותר, הטוב ביותר והרשע ביותר - כי אלוהים זה הכל, כל המציאות, ללא שום מגבלה או הגדרה. לכן לומר "אני אלוהים" באופן שבו אליעד מתאר, זו אמירה נייטרלית שאינה מעידה על גאווה או שחצנות כלל. זו פשוט ההכרה בכך שאתה חלק בלתי נפרד מהכל.

מה ההבדל בין אלוהים "מזויף" לבין אלוהים אמיתי?

אליעד מבחין בין אלוהים מזויף לאלוהים אמיתי. אלוהים המזויף נתפס רק באופן חיובי, כישות שהיא תמיד הכי טובה, הכי חכמה והכי מוצלחת. לעומת זאת, האלוהים האמיתי של אליעד כולל בתוכו הכל: טוב ורע, חכם וטיפש, נחמד ומרושע. האלוהים האמיתי הוא המציאות עצמה על כל המורכבות שלה, ולכן להגיד "אני אלוהים" במובן זה, לא קשור לגאווה בכלל, אלא להבנה שאתה הכל.